יתכן שכן, ויתכן שלא.

הסימנים האלו עשויים להעיד בין השאר על חרדות, כפייתיות, טראומות או דכאון, ויש עוד אפשרויות.

במקביל, הם גם עשויים להעיד על כך שהוא על הרצף, כיון ששני סימנים אלו אכן מאפיינים אנשים על הרצף.

ולכן יש לפנות לאבחון אצל מאבחן שמתמצא גם בעניני תקשורת, כדי לקבל מענה מדויק.

כמה דברים:

קודם כל, הכרת הבעיה היא חצי פתרון. הרבה אנשים ובני משפחותיהם גילו בעקבות האבחון, שהם לא משוגעים, ולא אנשים רעים, אלא פשוט מוגבלים בהגבלה שנקראת הפרעת תקשורת. זה כבר דבר גדול.

בנוסף, האבחון עשוי להתוות דרך טיפול, ישנם כמה שיטות לטיפול, אם זה לפתח את המח בחלקים החסרים לו, או ללמד את המטופל כללי תקשורת והתנהלות גם אם הוא לא מבין אותם מספיק, וכן ללמד אותו במה לא כדאי לו לעסוק כי זה לא בשבילו (למשל: להיות מלמד) ובמה הוא כן יוכל להצליח (למשל: להיות עורך תורני) וכן ללמד את בני המשפחה איך להתנהל איתו נכון, בנוסף לכך זה עשוי להועיל לקבל דמי ביטוח לאומי.

אלו שטוענים שחבל לאבחן, כי זה רק יתן לו תוית, במחילה - לא יודעים על מה שמדברים. אני מכיר חיים שנהרסו, משפחות שהתפרקו, בחורים שנפלטו, וכל מיני גיהנום ומרעין בישין - כתוצאה מכך שלא הכירו שיש להם בעיית תקשורת. חשוב לא לטמון את הראש בחול, להכיר - ולטפל!